עשיתי לעצמי דירות דיסקרטיות

סיפור ההיכרויות שלי עם בעלי לעתיד

רק כמה ימים לפני שפגשתי את בעלי לעתיד, חברה שלי ואני דיברנו על סוג הגבר המדויק שהייתי רוצה לפגוש בחיים. אנחנו צוחקים בשביל משהו כמו הודעת נישואין לעיתון. באופן טבעי, הוא מעולם לא פורסם בשום מקום. אני רק אגיד שרשימת הדרישות למועמד הגברי הייתה עצומה (וכפי שנראה אז) לא מציאותית. אולי זו תאונה, או אולי כוחות מלמעלה החליטו כך, אבל בעלי עומד בכל הנקודות של הדרישות שלי. זה בדיוק מה שחשבתי עליו. את אומרת, מיסטית? אני חושב שזו מתנת הגורל.
זה קרה שעם הבעל לעתיד, דירות דיסקרטיות הצטרפנו מספר פעמים. אני אגיד לך מיד שאפילו לא היו שום רמזים לרומנטיקה בפגישות האלה שלנו. בכל פעם נפרדנו ללא חרטה. אפילו לא נפרדו, אלא פשוט הפסיקו לתקשר. אבל נראה שהגורל לא היה מרוצה.
תמיד האמנתי שמפגשים מזדמנים, כולל היכרויות באוטובוס, לא יובילו לשום דבר טוב (למערכת יחסים ארוכת טווח, למשל). כמה טעיתי!
הפגישה הראשונה עם בעלה לעתיד התקיימה באוטובוס. “משאית בקר” צפופה בפרברים. מעולם לא נסעתי באוטובוסים כאלה, העדפתי מונית הסעות-במהירות ובנוחות. האוטובוס היה צפוף בצורה הרסנית. אנחנו “מחוברים” זה לזה. אי אפשר היה להסתובב, וכל הדרך בה הסתכלנו זה בעיני זה. התגובה הטבעית של אדם שנקלע לתנאים כאלה היא לחייך אל חזונו. בסוף המסע, עצמות הלחיים כאבו מהחיוכים האלה.
כל הדרך ניהלנו משא ומתן עם חברה שלא יכולתי לפנות אליה – היא נלחצה אלי איפשהו בצד. יום קודם חזרתי מחו ” ל, ונושאי השיחה היו בשפע. בסוף המסע, גם הזר החל להשתתף בשיחה. עכשיו זה נראה מוזר-מקסים מולצ ‘ ון, לדבר איתו זו בעיה.
כפי שהתברר, הוא נסע בכוונה בדירותיו הדיסקרטיות ויצא איתי, עשה קניות (גם מוזר, זה עינויים בשבילו), ליווה אותו הביתה. מיד ציינתי שצעירים אינטליגנטים ונלמדים כאלה עם חוש נהדר, הומור נדיר לפגוש. הוא היה מאוד מעניין לתקשר איתו. אבל היה שלילי אחד משמעותי – הוא צעיר ממני (מפחיד לומר – בשש שנים). זה מה שהחליט לי. לא לטובת מקסים.
שוב נפגשנו בחוסר רצון, שוחחנו בטלפון כמה פעמים. זה הפסיק את התקשורת.
הוא התקשר אלי כעבור כמה חודשים, מאוחר בלילה, נסער בעליל. כלבו בן ה -10, בגיל מבוגר, החליט להשיג צאצאים. הלידה הייתה קשה ודרשה התערבות רפואית. הכלב יכול למות. עזרתי בעצה, קראתי לכתובות של מרפאות וטרינריות, שהיו יכולות לעבוד כל כך מאוחר. אחרי זה התחלנו לצאת שוב-בדיוק ככה, בלי שום רמז לרומנטיקה. שוב נפרדנו לכמה חודשים.
כמעט שכחתי את קיומו. היה לי חבר שאיתו התכוונתי לקשור את הגורל. אבל יום אחד, פשוטו כמשמעו, רגעים פתרו הכל. הגורל קבע למקסים ולי פגישה בצומת סואן. נסענו אחד לשני, ובמשך כמה שניות המכוניות שלנו היו שוות. הוא נופף בי, וכעבור כמה ימים התקשר והזמין אותו לצאת לפיקניק בחברת חבריו.
ההצעה הייתה כל כך מפתה שלא יכולתי להתנגד. בנוסף, בין החורף היה יום חם נפלא. מזג האוויר אפילו לא לחש, אלא צרח-סע. רק אז הבנתי שכל הפיקניק הזה היה מאורגן רק בשבילי, וזה היה סוג של צפייה. לא הרגשתי שאני גננת, לקחתי את הילדים ליער. כולם היו הרבה יותר צעירים ממני. ורק איתו לא הבחנתי בהבדל גיל אחד.

מאז, דירות דיסקרטיות לא נפרדו ליום אחד

הוא לקח אותי מהעבודה. כשעבדתי בסופי שבוע, הבאתי ארוחות צהריים חמות וארוחות ערב שהכנתי לעצמי. הוא שמר על דירות דיסקרטיות בכל דרך אפשרית, כמו ילד קטן מבוגר. הכל היה כמו סרט סובייטי ישן וצנוע – בלי נשיקות, בלי חיבוקים, למרות שזה נראה כאילו כל מה שמסביב נוצץ. בפעם הראשונה שהוא נישק אותי, הוא הציע לי להתחתן איתו. ואז צחקתי – אפילו כתבתי קבלות, הם אומרים, אני אתחתן אם תבנה חממה, פחם… הוא עשה את כל זה. לא ממש התחשק לי – הוא היה מה שחלמתי עליו-טוב לב, הגון, אוהב, חוץ מזה, בלי חמש דקות, דוקטורט-זה החמיא מאוד לאהובתי.
קבענו את תאריך החתונה שישה חודשים מראש. ראשית, החלטנו לעשות בלי חגיגות מפוארות, במיוחד, אני כבר נשוי, כפי שהוא אמור, בשמלה לבנה עם רעלה ותכונות אחרות. אבל טיעון אחד פתר הכל-טיול חתונה, מכונית, דירה ניתן לקנות ולאחר מכן, אבל לעולם לא לחזור על חתונות עם צעקות מרה, גניבת הכלה, כופר, תמונות, אשר בעוד 50 שנה הנכדים שלנו יוכלו לראות.
היה לנו הכל הכי טוב. הצלם הטוב ביותר, הדירות הכי דיסקרטיות, הביאניסט הטוב ביותר, הטמאדה הטובה ביותר, השפים, המלצרים, המוזיקה הטובה ביותר: ערכנו רשימות השמעה (מבחר מוסיקה) במשך שלושה לילות לפני החתונה כדי לרצות את כולם. הם עשו כמעט הכל בעצמם-לעצמם ולאורחים, ניסו לקחת בחשבון לחלוטין את כל הדברים הקטנים.
הם לא לקחו במיוחד את ה “וולגה” המסורתית, אלא לקחו מיניבוס מרווח-כל מי שרצה נסע עם החתן והכלה. זה היה מאוד צפוף, אבל כיף. מיניבוס כחול כהה, כמעט שחור, קישטנו את כולנו בחינניות לבנות גדולות, סרטים כסופים, נייר כסף, ובמכסה המנוע היה לב דייזי-קרא-סו-טה! כולם הסתובבו על השיירה שלנו.
עשיתי את זה לעצמי. אורחי החתונה היו עד מאוחר-אף אחד לא חשב לעזוב מוקדם יותר משעה בלילה. גם אנחנו אהבנו את זה. היינו לבד רק כשהגיע השחר. שחר של יום חדש, שחר של חיים חדשים. חיי משפחה.
ואחרי שלוש שנים ושלושה חודשים קרה נס נוסף במשפחתנו, והכי חשוב ומהנה-נולד בננו, מקסים מקסימוביץ’. אבל זה סיפור אחר לגמרי…