אותן דירות דיסקרטיות, שבעתיד נועדו להיות המאושרות בחיי, התחילו רע מהיד
רבתי עם אמא שלי בבוקר. אמי תפסה אותי כמעט על הסף, בורחת לטרטיאקובקה, ובכתה את כל מה שהיא לא אהבה בי. היא לא אהבה את זה שאהבתי, שעבורו פספסתי שיעורים באוניברסיטה, עם התמונה שלו שכבתי, ובגלל זה לא ראיתי “בנים כל כך חמודים”סביבי.
יצאתי מהבית נעלבתי עד היסוד. הייתי בן 17 ו -3 האחרונים של אלה לבי ניתן ל “שד יושב” של מכחול ורובל.
בטרטיאקובקה הכירו אותי היטב. כל הדודות האפשריות אמרו לי שלום-בקופה, בארון הבגדים, באולמות. אני, כרגיל, הלכתי לוורובל וקפאתי מול “השד”. במצב כזה הייתי צריך להישאר עד הסגירה-דירות דיסקרטיות עפו בשבילי כשהתבוננתי בו. אבל היום היה שונה מהשאר-שמעתי שיחה בין שתי המטפלות שהמוזיאון ייסגר בקרוב לשיקום.
עם דמעות רצתי בטרטיאקובקה ושאלתי איפה דנוט “השד”. אף אחד לא באמת ידע כלום, אבל הם אמרו שהשיקום יכול להימשך אפילו כמה שנים, והציורים פשוט ישכבו במחסנים.
אפילו רפרודוקציה חדשה, צבעונית יותר מאלה שמצאתי בעבר, לא הצליחה להתנחם בי. דמיינתי שמחה סוערת לדודה הטובה, יצאתי החוצה ובכיתי לגמרי בתאווה. פשוט לא יכולתי לדמיין איך אני אחיה בלי לראות את השד שלי.
לא היה עם אף אחד לחלוק – החבר הכי טוב היה בארץ. כמעט רצתי ברחוב, נשאתי לפניי רפרודוקציה ובליעתי דמעות. ואז הייתה מכה חירשת בפנים למשהו קשה.
שחיתי מהצער שלי ומצאתי את עצמי מניח את ראשי על בטנו של מישהו. זרק לאחור דירות דיסקרטיות ו…
לא הייתי אומרת שהפלתי את הארנק ואת הרבייה
פשוט שחררתי אותם, הפסקתי להחזיק אותם.
הוא היה אמיתי. אולי אם הייתי פוגשת שד בגובה 2 מטר עם בול גדול ברחוב עכשיו, הייתי מסתובבת והולכת לפסיכיאטר בצעד מהיר. אבל בגיל 17 אסול עדיין מחכה למפרשי הארגמן, ולקחתי את הנס כמובן מאליו-אהבתי אותו והוא בא אלי. לא משנה שהוא היה ציור.
כשהפכתי דירות דיסקרטיות עד קצה גבול היכולת, באמצע רחוב סואן התמכרתי בהתבוננות. זה היה אפילו יותר יפה מאשר על הבד – שיער שחור זורם על הירכיים, הריסים נראו גדולים באופן בלתי סביר, והעיניים היו חתוכות שמרמזות מזרחה. אף אחד מה “בנים החמודים” של אמא לא היה בעל שפתיים ועצמות לחיים כה מוגדרות, לא יכול היה להתפאר באצבעות כה ארוכות ודקות, אף אחד מהם לא יכול היה למצוא שרירים כאלה על גוף דק למדי.
החלטתי בבירור שהוא מושלם. והשלמות הזו הביטה בי בעיניים שחורות ושחורות בלי להסיט את מבטי.
התחלנו לדחוף אותנו בצורה די מוחשית. ואז מישהו עלה על הארנק שלי והתוכן שלו התפזר מטר טוב מסביב.
השלמות שלי החלה לאסוף בושם, טבעות וכסף על האספלט. ואז הוא דיבר. ובמילים הראשונות הכל היה ברור וברור עבורי.
הוא אמר שזה עתה הגיע ואין לו מקום לגור בו.
היכן גרים השדים?
לקחתי אותו לבית שלי.
ברכבת התחתית נכנסנו, מחזיקים ידיים – הייתי מהססת, אבל הוא תפס בביטחון את הדירות הדיסקרטיות שלי. ואז הקהל הצמיד אותנו בחוזקה, ולחצתי את הלחי על בטנו, והאושר מנע ממני לנשום.
שמחתי עד כדי כך שהנשימה הייתה עצורה והלב שלי היה פועם. אם היו שואלים אותי אם אני רוצה למות, הייתי מסכימה. פשוט לא יכולתי לדמיין איך אמשיך לחיות כשהאושר ייעלם ולא רציתי לחיות שוב בלי התחושה הנוקבת והכואבת הזו.
בבית תפסנו פתק מאמא שלי: “הלכתי לשבועיים לחברה שלי. כסף על השולחן.” ישבנו במטבח-שד אמיתי במטבח הרגיל שלי! הוא אחז בידי ודיבר על עצמו. עד אז קראתי את ספרו פעמיים ותמיד ציפיתי ליציאת המאמרים החדשים שלו. הוא היה זר שהגיע למוסקבה למשך חודש. הכסף שלו נגנב ברכבת.
את נשואה? הוא שאל.
לא.
מאורסים?
לא.
בואו נתחתן. מחר.
ואז הוא נישק אותי וזה לא היה כמו ספרים, סרטים או סיפורים של חברות. עם כדור אש, האושר התגלגל על הגוף, ובקושי הוא הסיר את ידיו-זה כאב.
בחדר שלי, תלוי ברפרודוקציות של “השד”, נפלנו על המיטה ו”הפכנו לאחד”. ולמרות היעדר ניסיון מינימלי לפחות משני הצדדים, האושר שלי מצא את דרכו במהרה, וגם האורגזמה לא הייתה כמו ספרים או סיפורים של חברות.
לא ישנתי באותו לילה, הסתכלתי עליו. האושר שלי, כמו של אסול, כבר מכורבל על ידי “חתלתול פרוותי” איפשהו בפנים. עכשיו ניסיתי להאמין שאני לא ישן או חותך, והוא באמת שלי.
נישקתי את ידיו בזהירות, חסרת נשימה, והאושר קפץ בחזהו.
