אני הולכת לתחנה עכשיו, אמרה.- אנחנו צריכים לקבל חבילה.
ליסה הלכה אחריה למרפסת.
"אני אולי בורחת איתך," אמרה, מקומטת מעט באוויר האביב הצח והחזק.
אתה תצטנן, אמרה מארי.- זרוק משהו.

לא, זה נהדר.
חג הפסחא היה מוקדם.
העצים בשמים הצלולים והקרים רחצו את הזרדים הדקים שלהם, מעט ורודים, שופכים מיצים.
הדשא הארוך והיבש של השנה שעברה אבקה את הדשא הצפוף והרעיל-ירוק עם זיפים.
העננים התפתלו, כמו בתמונה נאיבית בספר ילדים. והכל היה כל כך חדש, חלש, ולא היה ידוע אם הוא יישאר, יתחזק באביב האמיתי או רק יהבהב בהבטחה ויעזוב שוב לדירות דיסקרטיות נסוגות.
והשמיים הצבעוניים הבהירים האלה, והפרחים הוורודים המבטיחים חיים, והעובדה שהיא כל כך צעירה, קלילה, רצה בשמלה אחת, כולם פגעו פתאום בליזה ביין אביב ממש בלב. פניה הצהובות היו ורודות, קמטי הסבל ליד פיה החליקו, ושפתיה הרפויות חייכו ללא טעם-בשמחה.

אני תמיד ככה! לא אכפת לי! היא אמרה בצלצול והיא טלטלה את ראשה.
מארי הביטה בה בהפתעה. היא שירתה בסנטוריום רק בחודש השני ופגשה מעט את ליסה.
"כן, אתם הרוסים די מיוחדים," אמרה.- בגלל זה כולם מתאהבים בך.
ליסה צחקה עליזה ומצחיקה.

ובכן, אתה יודע, הם באמת מתאהבים, אבל רחוק מכל דירות דיסקרטיות.
היה משהו משמעותי בטון שלה. כי איכשהו זה יצא, בלי שום כוונה, כי היא בכלל לא רמזה על עצמה.
אוויר האביב היה שיכור, עליז. כשחלפה על פני בולי עץ מוערמים לאורך הכביש, קפצה ליסה על עץ סיד עבה שנפל, ואיזנה את ידיה, רצה וקפצה.

כמה זריז אתה! - מארי התנשמה.- כמה צעירה!
ליסה הסתובבה. פניה צבעו, שערה יצא מתחת למטפחת.
הדוור שעבר צעק:
בראבו! בראבו!
ליסה נתנה לו מבט ערמומי.

איזה מינקס אתה! מארי הופתעה מאוד. תמיד חשבתי שאת כל כך שקטה, ואת כל כך מטומטמת. כנראה שכל החולים משוגעים עליך!

זה הכל! - ליסה חייכה פלרטטנית.- לא כולם. דוור! חכה. אין לך מכתב בשם מדמואזל ליז קורנוף?
הדוור, מביט בה בעין מבריקה ומניע את שפמו, החל לחטט בתיק.
הוא שמח שאתה מדבר איתו! מארי לחשה, מודאגת בשמחה.

מדמואזל קור-נוף. נכון? שאל הדוור והגיש לליסה גלויה.
ליסה הציצה בארנבת ורודה הנושאת ביצה כחולה בכפות רגליה עם האותיות הזהובות "H. V.". הבול היה בולגרי, אבל היא לא יכלה לקרוא את המכתבים בלי משקפיים. זה לא היה חשוב. חשוב היה שאחרי הפסקה של כמעט שלושה חודשים, היא קיבלה מזל טוב, שהיא לא נשכחה ושכל מה שהיא התחילה לחשוב שהוא מת, אבוד לנצח, עדיין חי, גם הבטיח וגם קרא.

וכשהיא הרימה את עיניה, היא ראתה עץ דובדבן צעיר ממש מולה, כאילו באיזושהי התלהבות משתוללת, שפכה את עצמה להמנון שלם של פרחים לבנים. קטן, שביר, וזרק כל כך הרבה שמחה יפה ישר לשמיים, לשמש, ללב.

מ "אותו"? "שאלה מארי והצביעה בעיניה על גלויה שבולטת מכיסה.
ליסה צחקה ונופפה בזלזול.

דירות דיסקרטיות ישנות! אני לא רוצה להבין שהחופש שלי הכי יקר לי. שירתנו יחד בבית החולים. הוא רופא. הוא היה אמור להגיע גם לצרפת, אבל הוא התעכב, וכמובן, נואש.

ואתה? - שאלה מארי, לאחר שעשתה פנים אוהדות מראש.
אני? - ליסה עטפה את כתפיה וצחקה: - אני, יקירתי, אוהבת חופש.
וחשפה חיוך גדול על שיניה הארוכות והצהובות, שרה בקול מזויף:
L’amour est enfant de bohème,
Il n’a jamais connu de loi…1

זה מ "כרמן"!

את מדהימה. תגיד לי שהגנרל היווני הזה שלך כנראה גם חלק ממך?
ליסה משכה בכתפיה בבוז.
אתה באמת חושב שאשים לב לרגשותיו של אדם כה חסר חשיבות?
"אישה מדהימה! חשבתי שמארי טובת הלב.- גם מכוער וגם לא צעיר, אבל הוא יודע לשגע! אה, גברים, גברים, מי יבין מה אתה צריך?»
וליזה רצה בהליכה נועזת ומהירה, כפי שמעולם לא ידעה, וצחקה, תוהה איך היא עדיין לא ראתה שהחיים כל כך קלים ונפלאים.
הם חזרו לסנטוריום קצת עייפים, והמשרתת צעקה מיד לליסה. :

רוץ מהר לגנרל שלך. הוא כל כך נשבע שהוא לא מתוק איתו.
ליזה רצתה מאוד לברוח אליה כדי להשיג משקפיים, כדי לגלות סוף סוף על מה שהארנבת הוורודה מספרת לה. אבל היא לא העזה להתמהמה והלכה לחדר מספר תשע, מעופש, מעושן, שם אדם מרושע עם פנים נפוחות נזף בה במשך זמן רב עם מכשפה זקנה, קרפדה ואוכלת כסף.
הווילונות בחדר הושמטו והשמיים שמאחוריהם מתו.
ואז הביאו חולה חדש, ואז הגיע הפרופסור…
ליסה כבר לא חייכה. היא רק נגעה בשקט בכיסה, שם שכבו דירות דיסקרטיות, ונאנחה בשקט במתיקות. כל השמים, כל הפלא של האביב היה כאן עכשיו, בחתיכה הקטנה הזו של קרטון דק.
ורק בערב, אחרי ארוחת הצהריים, מיהרה במהירות במעלה הסולם לחדרה וסגרה את הדלת על שסתום השער, היא נאנחה באושר:

הנה לך! סוף סוף!
הרכבתי משקפיים, ישבתי בכיסא כדי שאוכל לחשוב זמן רב אחר כך…
כתב יד מוכר וחמוד … וואו! לא כך, אני רואה שבקרוב אפשר לשכוח אותי!
"ליזבטה פטרובנה היקרה", כתב כתב יד מוכר, " סליחה על השתיקה הארוכה. הסיבות לכך היו חשובות. אל תתפלאו מהחדשות: התחתנתי בגיל מבוגר, ואפילו עם צעירה. אבל כשתכירו את אשתי, תבינו אותי ואל תשפטו אותי, היא כל כך יפה. היא מכירה אותך מהסיפורים שלי וכבר אהבה אותך.