סיפור פיקנטי עיתונאי מהדסק של גבי זוהר

לעיתים אני מוצא עצמי, כמדריך טיולים, מתחכך בסיפור עיתונאי ראוי.

בואו נודה על האמת, יש המון חומר עיתונאי בטיולים הללו, ולבקשת חברי לועד האגודה, מפעם לפעם, אנסה לשלב סיפור כזה שיש בו נגיעה עיתונאית. כזה שנוגע בי.

כזה היה האירוע הדרמטי בשדה התעופה באיסטנבול לפני כשבועיים וחצי.

סיימתי להדריך טיול באוסטריה, והאוטובוס לקח אותנו לשדה התעופה במינכן. הקבוצה בדרכה לישראל ואני לטיסת המשך לאתונה, לקבל קבוצה אחרת למחרת.

האלפים עם שרידי שלג בפסגות, יערות אשוח ירוקים, פסטורליה. השלטים בדרך למינכן, על כביש A-8, בישרו צרות. עבודות בכביש.
ככל שהתקרבנו הצרות הלכו והתגברו. פקק מזעזע, והאוטובוס הלך והאיט עד לנסיעה איומה, איטית, בקצב של צב חולה.
הטיסה הלכה והתרחקה, וכל תסריטי האימים חלפו במוחי. ברוב ייאושי אני מתקשר לנציג האופרציה ומסביר לו, בקול שמשתדל לצלצל רגוע, שעל המטוס לאתונה לא אהיה הערב.
אחרי חצי שעה, בתוך שרשרת מכוניות אינסופית, טלפון מישראל: אם לא תגיע לטיסה לאתונה, סידרנו לך טיסה דרך איסטנבול. אתה נוחת שם בשעה 20.25, ואחרי שעה ממשיך לאתונה.
שיהיה. אני שולח תפילה קצרה בלב לאלוהי הפקקים שבכבישים, שיפתח את הדרך, אבל האלוהים שם שומע גרמנית, לא עברית, והתפילה לא עובדת. פקק איום, של כ-15 ק״מ.
תנשמו קצת…
הגעתי 3 דקות(!) לפני שסגרו את הטיסה הישירה ממינכן לאתונה, אני על המטוס.
נוחת אחרי שעתיים באתונה, פותח ynet, וקורא על הפיגוע הנורא באיסטנבול, 4 דקות בדיוק, אחרי שהייתי אמור לנחות שם.
אולי אלוהי הפקקים בגרמניה מבין קצת עברית ?!

Comments are closed.